A Member Association of IPPF - International Planned Parenthood Federationדלת פתוחה - האגודה הישראלית לתכנון המשפחהדלת פתוחה - האגודה הישראלית לתכנון המשפחה

ippf@opendoor.org.ilטל:03-510-1511פקס:03-510-2589

מכתבו של צעיר עם מגבלה

דלת פתוחה הקרובה אליך

מכתבו של צעיר עם מגבלה

מה שנותר לנו... סיפור על המשאלה הטבעית שלנו לחום, למגע ולאהבה / מאת אנונימי

שלום לך ידידי המוגבל או הנכה שמי חיים [שם בדוי] בן 24, גר בירושלים. דתי, מובטל, נכה, משותק ומונשם. האם זה מה שמגדיר אותי כאדם? כבר 10 שנים אני מנסה לשבור את הסטריאוטיפ שיש לכלל הציבור כלפי אנשים נכים ומוגבלים.

גיליתי שהדבר אינו פשוט ולמעשה מאוד מורכב. אחד הנושאים שחוויתי וראיתי גם אצל נכים אחרים הוא בהסתכלות של הסביבה עלינו כ"גבר" או "אישה". יותר קל להסתכל עלינו כנכים מוגבלים ומטופלים.

אני מטופל על ידי שני בחורים מהודו שהם באמת נחמדים ומשתדלים לטפל בי טוב ככל האפשר. אחד המטפלים שמטפלים בי עומד להתחתן ולכן יטוס חזרה למולדתו למשך כחודשיים, לכן אני מחפש מחליף לחודשיים אלה.

אתמול דיברתי עם אמא שלי וסיפרתי לה שעדיין לא מצאתי מטפל. "שאלת את חברת כוח אדם?" היא שאלה. באותו רגע החלטתי לנסות אותה, "כן" אמרתי, "שאלתי והם אמרו שיש להם כרגע רק בחורה מנפאל מה את אומרת?" שאלתי.

אמי לא ענתה רק נתנה לי מבט "מלוכלך" כזה ויצאה.

כעסתי ממש, למה היא לא מבינה?!

מאוחר יותר כשחזרה המשכתי להתווכח איתה, "את לא רואה בי גבר", הטחתי בה, "את ובעלך אינכם עושים אהבה? למה אני כזה שונה? מה, לי אין יצרים? תשוקות ודחפים?".

אמא שלי נפגעה מחריפות הדברים ויצאה מהחדר. 5 שנים טיפול פסיכולוגי אצל ד"ר גדליה מלמד אותך משהו והתובנות שאני הגעתי אליהן הם כך:

בגלל שבתאונה חזרתי למצב של חוסר אונים כמו תינוק בן יומו אמי מרגישה צורך לטפל ולגונן עליי כמו תינוק. והרי לתינוק אין מיניות ודחפים, לפחות עדיין. לאחרונה הקמתי מין קבוצה לא רשמית ברשת של אנשים במצב דומה לשלי, בחורים עם דושן, א.ל.ס, תאונות דרכים וכו'', שם אני מנסה לעזור לחבריי ולפחות 3 חברים שלי מאוהבים במטפלת הזרה שלהם. ניסיתי להבין מהם למה? והבנתי שלאנשים במצב שלנו קל מאוד להתאהב. ולמה? משתי סיבות עיקריות:

האחת בגלל בדידות וחוסר חברה, במיוחד עם בנות המין השני והשניה, שמתי לב לכך שראיתי שיש לי רגשות למטפלים שלי. רגשות של דאגה לשלומם ולרווחתם והבנתי שבגלל שהם מטפלים בי ודואגים לשלומי ובריאותי, אני גם דואג להם.

והבנתי שאם היתה לי מטפלת אישה, הסיכוי שהתאהב בה גבוה. אבל השאלה, "האם עדיף לאהוב ולאבד מאשר לאהוב בכלל?" שוב עולה וזה נושא לדיון נפרד.

כל חבריי הנמצאים במצב דומה לשלי מספרים לי על אותה כמיהה לחברה, לאהבה, לילדים, לזוגיות ואני שואל את עצמי "האם אנחנו הנכים נידונו לחיי עצבות, בדידות ורק סבל?". בינתיים אמי נכנסה שוב לחדר, הפעם עם דמעות בעיניה, "תחפש מטפלת יהודייה" אמרה, "אתה לא חייב גויה נכון?", "תרגעי" אמרתי לה, "אני לא באמת מחפש מטפלת, רק רציתי לבחון את תגובתך. ציפיתי ממך שכשאומר לך שאני מחפש מטפלת תגידי לי ''זה החיים שלך ואתה מספיק בוגר לקבל החלטות לבד'' אבל לא שמעתי את זה ואני מאוכזב מכך".

ומה עם הטאבו של זנות האם כשנכה הולך לזונה זה משנה מוסרית? האם זה מכשיר איך שהוא את המעשה?

אני אישית לא אלך לזונה מכיוון שאני אסטיניסט. כך גדלתי וחונכתי שלא אוכלים או שותים מפה של מישהו אחר אז קל וחומר.

משיחות שערכתי עם נכים אחרים הבנתי מהם שהצורך לקיום יחסים אינו בוער כמו הצורך לקשר של זוגיות ואהבה.

למרות שהדחף והתשוקה לקיום יחסים עדיין קיימת בראשנו.

אנו אנשים בריאים לגמרי, רק גופנו מוגבל. אבל בעולם שטחי וגשמי כל כך שאנו חיים בו, אם אינך יכול להציע לבחורה גם חיי אישות פעילים, מעט מאוד- אם בכלל, הבחורות שיסתכלו על גבר במצב שלנו.

מה שנותר לנו, ידידי המוגבלים הוא לקוות ולהתפלל שנפגוש את הבחורה הזו שרואה מעבר למוגבלות שלנו ואולי אולי שהיא גם תתאהב בנו כמו שנתאהב בה.

תגובות למחבר אפשר לשלוח למייל הבא:yedidya@gmail.com